Things are only impossible until they're not.

ישרא מראה שלא כתבתי בו פוסט נורמלי מאז יולי 2019 (!), אבל כאן מופיע שכן אז אני אניח שזה אחד הבאגים שיש בישראבלוג.

אולי מתישהו אשחזר, אבל האמת היא שחוץ מפוסט יום הולדת מתמרמר לא כתבתי הרבה.

האמת היא שחיכיתי, חיכיתי שמשהו ישתבש, כמעט רציתי שמשהו ישתבש כי לא נראה הגיוני שאני מכל האנשים אצליח לצלוח שנה כזו מטורפת.

אז מההתחלה.

התחלפתי תואר ומקצוע. אמנם בעל כורחי, אבל זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי כרגע. במקום לוותר לחלוטין על האקדמיה אחרי חוויה מזעזעת וללכת לעבוד באיזה מקום החלטתי לנסות שוב. כרגע אני אחרי שנה במקום החדש, ומלבד מעט פטורים שקיבלתי מהמוסד הקודם, אפשר להגיד שסיימתי את השנה בהצלחה רבה. עם ממוצע שלא חלמתי עליו, כשהצלחתי כל מבחן במועד אחד בלבד. אני לא כותבת את זה כדי להתנשא, אלא כי אני עדיין מנסה לעבד. הצלחה, כך הבנתי השנה, לא קבועה מראש. היא תלויה בעבודה קשה, בחשיבה ולפעמים במקום. נכון, אני משתדלת לא לחשוב על זה ש'הלכו' לי חמש השנים האחרונות, אבל הן הלכו ועם זה אין מה לעשות. הכרתי חברים שאני מקווה שחלקם יישארו איתי עוד הרבה זמן, גם בתקשורת מאד רחוקה.

סמסטר א' הלך סבבה ובגלל שהיו לי קצת פטורים יכולתי לעבוד בזמן הלימודים, מה שממש עזר לי לשמור על שגרה ועיסוק.

בסביבות ינואר התחילו לזרום ידיעות על הוירוס החדש בשם קורונה. אני זוכרת שקראתי אותן, כשהן עוד היו בריבוע קטן בטור שכוח בעיתון ואמרתי לעצמי שזה לא נגמר כאן. זה עוד יגיע אלינו. לצערי צדקתי, ובחודש מרץ התחילה המציאות כפי שהיא עד היום.

הוצאתי לחל"ת כמו רוב האנשים, הסמסטר היה מקוון – מה שדרש פחות או יותר ללמוד מהבוקר עד הלילה וגם זה לא ממש הספיק. בשלב הזה חוץ מקורס אחד (שהחלפתי בקורס שהקדמתי) לא היו לי פטורים או זמן מיותר והייתי צריכה לחרוש את חיי. זה שלא חזרתי לבקר את ההורים במשך כחודשיים ממש עזר להתמקד, ללא נסיעות ארוכות ומאמץ שלא נותב ללימודים. אחרי שהסמסטר סוף סוף הגיע לקיצו (!) התחלתי ללמוד למבחנים. ניגשתי למבחן אחד ואז הגיעה ההפתעה החדשה של 2020 – מילואים. לא סתם מילואים, מילואים בהתראה של יומיים, למשך 21 יום מלאים (בסוף היו 22, אבל, כן). בגלל שמדובר בצו חירום לא היה רלוונטי שנשארו לי עוד 7 מועדי א' לגשת אליהם ושבדיוק חזרתי לעבודה. הייתי צריכה לעזוב הכל וללכת.

אז הלכתי. לא אפרט מה עשינו שם אבל בשלב הזה האמון שלי בממשלה ובמדינה ירד לתחתית. כל מה שרציתי היה לסיים ולחזור ללמוד.

קיבלתי המון תגובות של 'פשוט תגידי להם לא', אבל זו לא הייתה אופציה.

אחרי שלמשך תקופה ארוכה חזרתי לקום בחמש וחצי בבוקר (לקום זה סטרצ') וניגשתי למבחן אחד באמצע חזרתי לתקופת מועדי ב'.

עכשיו, בדרך כלל מועדי ב' לא בנויים ככה שייגשו לכולם. ההנחה היא שסטודנט צריך אחד או שניים ולכן אין בעיה לשים אותם יום אחרי יום (!).

רציתי להימנע ככל שניתן ממועדי ג' כי הייתי די מותשת בשלב הזה. ניגשתי להכל, ובשבוע בו היו לי מבחנים יום אחרי יום קיבלתי את המחזור הכי זוועה שניתן לדמיין. איכשהו כן הצלחתי לעבור הכל, את הציון האחרון קיבלתי השבוע והיה גבוה באופן מאד מפתיע (ציפיתי לנכשל או ציון שידרוש ממני בכל זאת לבקש מועד ג').

אז כרגע, לפחות, אפשר להכתיר את השנה הזו כהצלחה. וגם כאחת השנים הכי קשות ומסובכות שהיו לי. לא יודעת איך תהיה השנה הבאה, ומתי נוכל, אם בכלל, לחזור לשגרה שידועה לנו. נצטרך להמתין ולראות מה עוד 2020 מכינה.

אגב, קיבלתי עוד מילואים, אבל אני כרגע בסטנד ביי. אז כפי שאפשר לראות, הסוף עוד רחוק מלהגיע.

בינתיים אני בחופש ועובדת מעט. כן מחפשת עוד עבודה ועכשיו אני יכולה לחפש יותר טוב בידיעה שאין לי מבחנים נוספים. אני כן נהנית מהחופש למרות שקשה לי להסתגל אליו ולנהל אותו כמו שצריך. תכננתי להשלים מלא אנימות, ספרים ומשחקי מחשב, ולהתאמן בצורה נורמלית.

כן חזרתי לבריכה מספר פעמים ואני מנסה להפוך את זה למשהו שבועי כי זה הספורט היחיד שאני באמת ממש אוהבת.

לגבי ההשלמות, החלטתי מסיבה כלשהי להשלים את סטאר טרק המקורית שבנטפליקס (זו מ – 1966). אחרי שהזדעזעתי מהפרק הראשון (אחרי הכל, הבדל של 40 שנה מהטלוויזיה שהכרתי) חזרתי לראות את זה ו, וול, I’m hooked.

אחרי שמתגברים על האפקטים ועל העובדה שפמיניזם לא היה משהו ידוע באותו זמן, מגלים סדרה מדהימה, מעניינת ומשעשעת.

היא קצת קשה למרתון וקצת עושה לי סיוטים בלילה (עוד לא הבנתי למה) אבל זה לגמרי פאנדום חדש שאני ממש שמחה לגלות. איכשהו בשבועיים סיימתי שתי עונות ואתמול גיליתי שאני בעונה השלישית והאחרונה. מזל שיש גם סרטים כי התחברתי ואני לא מוכנה שזה ייגמר כל כך מהר.

לא כתבתי כאן הרבה על הסגר, כי התוצאה היחידה שלו כרגע היא שאני הרבה יותר חוששת לצאת החוצה ממה שהייתי קודם (והייתי) ואני עוד יותר לא מחבבת את ההמון, בלי קשר לקורונה. מניחה שזו הייתה תוצאה שהיה אפשר לצפות לה ויהיה צריך להסתגל לכל זה מחדש, אם בכלל.

בינתיים זה כנראה הפוסט הכי ארוך שיצא לי אי פעם. מעניין אם מישהו יקרא את זה.

פריקה

ועוד פריקה ילדותית במיוחד.

 

כל פעם שמישהו בפיד שלי מתארס, אני ממש שמחה אבל משהו בי גם מת מבפנים.

אני לא במיוחד ממהרת לאנשהו וגם לא בטוחה שנישואים זה כל כך שונה ממה שיש לי עכשיו (מגורים משותפים כבר המון זמן), אבל זה קצת מתסכל.

זהו, חזרתי להיות בוגרת.

קצרצר

באותו רגע,
ממש ניסיתי
לא לצרוח.
אבל הלב שלי
התמלא.

 

*זה לא אמור להיות ברור או מובן למישהו, אני מעדכנת בעיקר כדי לזכור איך הרגשתי.

לא כתבתי כאן בכלל מאז יום ההולדת ועל המשבר העולמי והכל, יש הרבה לכתוב ואולי יהיה בהמשך.