I am, a little bit insecure, a little unconfident \ Mike Shinoda

מעתיקה לכאן קודם כל את מה שרשמתי בפייסבוק אתמול בבוקר, אחרי שקמתי במה שאני קוראת לו 'האנגאובר הופעה':

 

להופעה ב-2010 לא הלכתי. אני זוכרת ממש בבירור שיחה עם ידיד ששלח לי הודעה ושאל אם אני באה – וממש התלבטתי. בסוף החלטתי שאין לי תקציב. מיותר לומר שהתחרטתי כבר באותו יום.
ב-2017 התחרטתי עוד יותר והבנתי שבהופעה של לינקין כמו שהכרתי כבר לא אהיה, אבל עקבתי אחרי הטור החדש מקרוב.
הפעם בכלל לא הייתה שאלה, למרות שלא ידעתי איך אתמודד עם זה, כשצ'סטר במחשבות כל הזמן.

מייק מדהים עוד יותר בלייב, ולשמוע את כולם צועקים שירים שאני שומעת מגיל 14 היה מרגש וסוריאליסטי בטירוף.
עדיין סוריאליסטי.

הפוסט הארוך האחרון לשבוע, מבטיחה.

 

עכשיו לפירוט.. 

כמו שכתבתי כאן ביולי, כל העניין עם צ'סטר השפיע עליי בטירוף. אני חושבת שחלק מזה נבע שלא משנה מה אני אעשה בחיים – תמיד יוצא לי יותר להעריך אנשים אחרי שהם כבר לא. כבר לא בחיים או כבר לא בחיים שלי. 

אותו הדבר היה כאן. שמעתי לינקין פארק כבר בגיל 14 וזה היה הרוק הראשון שהתוודעתי אליו ומאד רציתי ללכת להופעה אבל בין לבין קצת זנחתי את כל זה ולא הערכתי כראוי. אני גם לא מהאנשים שחורשים על -כל- השירים באלבום, יש לי את השירים שאני מחוברת אליהם רגשית ועד עכשיו זה הספיק לי.

וחבל לי כל כך, כי אם אז הייתי משקיעה את הפאקינג 400 שקל האלו אולי עכשיו לא הייתי ככה. או שכן. אי אפשר לדעת.

סתם אנקדוטה משעשעת (או מטרידה, לשיקולכם) – כשאני אומרת שאני זוכרת בבירור את אותו יום – הייתי בדרך לבסיס, על הגשר שבין תחנת רכבת ההגנה לתחנה המרכזית החדשה כשקיבלתי את ההודעה על ההופעה והתגובה שלי הייתה: "לא, אבל 400 שקל זה כל מה שיש לי בבנק". אז, בבירור.

מיותר להגיד שבכיתי בכמה שירים בהופעה, אלו של הלהקה עצמה. כתבתי שהיה מרגש אבל היה גם ממש עצוב.

וגם אחר כך, כשחזרתי הביתה.

בהתחלה כאמור הייתי בסוג של האנגאובר, אני תמיד אומרת שלא צריך אלכוהול כדי ליהנות מהופעה טובה. אבל אתמול בערב כל התחושות חזרו שוב. זו הייתה סגירת מעגל מהממת, אבל אני לא יודעת אם הן יעלמו אי פעם. 

קצת על מייק, שבאמת הפתיע בטירוף. לא הכרתי את כל השירים אבל אין ספק שמדובר באמן מוכשר ממש והוא הצליח בקלות להקפיץ את כל הקהל גם כשהיו פאשלות והרמקול הפסיק לעבוד. הוא פשוט גרם לכל הקהל ולעצמו ליהנות וזה היה מדהים.

הדברים הקטנים, המתופף הישראלי, הדגלים, העובדה שכל זה היה בשבוע מתוח במדינה.

להופעה עצמה הגעתי גמורה לחלוטין כי השבוע היה לחוץ וגרם לאינסומניה שלי לחזור שוב ובקושי עמדתי על הרגליים, אבל נשארתי עד הסוף וצעקתי את כל המילים שידעתי וכשחזרתי הביתה התעלפתי לחלוטין במיטה – מה שמבחינתי הדרך הכי טובה ללכת לישון.

 

תחנה הבאה: יו ג'קמן, פריז. מעניין איך זה יהיה – מן הסתם לא הופעת רוק כמו שאני רגילה אליה, וגם לא ראפ, אלא יותר סוג של משהו בין שירי מחזות זמר ל.. משהו אחר. מחכה ממש לראות מה הוא יעשה מזה.

♥

 

הפוסט על מייקל טרם הגיע מכיוון שסוף סוף אני מפסיקה לשמוע על הסרט הזה בכל מקום. העובדות נאספו, וכשיהיה לי רצון ואומץ אפרסם עוד פוסט בנושא.

מעבר לכך אני היום בחופש (או יום סידורים) וזה אומר סוף סוף קצת זמן לעצמי. בשבוע שעבר לקחתי עוד עבודה ולמרות הכסף זו לא הייתה החלטה טובה במיוחד, אז כרגע מניחה לזה. עדיין מנסה לסנכרן את כל העיסוקים שלי.

 

מייקל ודברים אחרים.

אם מישהו עוקב כאן הרבה זמן, הוא אולי זוכר את הפוסט המפורט מדי שעשיתי על מייקל ג'קסון בשנת 2010.

 

ישבתי אחרי בית הספר עם כל הזמן הפנוי שלי (זוכרת שלקח לי בסביבות חמש שעות) לכתוב פוסט על למה מייקל הוא אדם מדהים ולא מה שעשו ממנו.

 

הפוסט לעיון:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298421&year=2010&month=6

 

בעבר היה ברשימות, משהו שם כנראה לא עובד.

 

בכל אופן, בימים האחרונים הנושא חזר שוב לכותרות ובצורה הכי מזעזעת שאפשר ובתכלס? אין לי כח להתווכח יותר. אם פעם הייתי מתנגחת עם אנשים ונלחמת עד השעות הקטנות של הלילה עכשיו אני כותבת משפט או שניים ובזה זה נגמר, כי כמה אפשר?

ברור לי שזה קרב שקצת אבוד מראש כי את כמויות המידע שקראתי אי שם ב2010 (שרק גדלה מאז) אנשים שקוראים על מייקל בסך הכל בחדשות לא רוצים ולא מתכוונים לעשות. 

את הסרט לא ראיתי ולא מתכוונת, כי בסך הכל אין לי סיבה להכנס לזה. 

מקווה שזה ייגמר ויעבור בקרוב ויחזרו להתמקד בדבר היחיד שנשאר ממייקל – המוזיקה.

 

 

מעבר לכך אני עובדת רוב הזמן, בזמן שלא תופרת או משחקת קצת ומדי פעם ממשיכה לתכנן את הטיול להופעה לבן אדם שמעולם לא היו ולא יהיו ספקות נגדו.

אני מדברת על זה הרבה אבל העובדה שיש מישהו כמו יו ג'קמן להעריץ ושאין לו שום אישיו מסוג כלשהו או שום תגובה מזעזעת ביוטיוב פשוט כל כך מעודדת וכיפית.

 

הלכנו לראות את קפטן מארוול אתמול שממש הפתיע אותי. סרט מעולה

תחילת הסרט מומלצת ומרגשת מאד ולא אגיד יותר מזה. גם הטריילר של אוונג'רס שהיה לפני מאד ריגש.